מרי קסלר לופו - משחיקה לתשוקה מקצועית לאנשי טיפול
"אנו מפתחים את עצמינו על מנת לעזור אחרים, אך אנו גם עוזרים לאחרים על מנת לפתח את עצמינו"                                                                                                                    Pema Chodro
"אנו מפתחים את עצמינו על מנת לעזור אחרים, אך אנו גם עוזרים לאחרים על מנת לפתח את עצמינו"                                                   Pema Chodro
אחד מגורמי שחיקה המהותיים באנשי טיפול- היא תחושת תסכול שיכולה להתעורר בעקבות הפער בין רצונינו לסייע למטופל לבין יכולת לעשות זאת בפועל. ישנם חסמים רבים שמונעים מאיתנו לבטא את כל מה שאנחנו היינו רוצים לתת לאדם שמולינו. חלקם- תלויי מטופל, חלקם- תלוים בנו, חלקם- תלויים במערכת.
כיצד בכל זאת נוכל למקסם את היכולת שלנו לעזור למטופל ברגעי הקושי?

כיצד מטפלים יכולים לסייע למטופל  " לצאת ממעגל המשבר"?


היה היה אדם בן 60 וקצת בשם...( מה זה חשוב כעת?)

לפני כשנתיים האדם, שבעבר היה עובד פיזית, והיה חזק "כמו סוס" לדבריו, חלה במחלה – שלא אוהבים לדבר עליה והכי פחות מאחלים לעצמינו.

כשנה "נסחף" בטיפולים, ומאז- נהיה מרותק לביתו, בקושי הלך ורוב הזמן שכב במיטתו.

כשהגיעה אליו פיזיותרפיסטית בשם... (מה זה חשוב כעת?), היא נדהמה לראות אדם ענק ממדים- שרוב הזמן לא יוצא מהמיטה. לאחר הערכה- נוכחה לדעת שיש לו פוטנציאל גופני הרבה יותר גדול, מאשר הוא משתמש. מוכר, נכון?

מהר מאד התברר שהטיפול העיקרי לו היה זקוק האדם הזה, שפעם היה "כמו סוס"- אלה טכניקות עידוד, הכלה, "החיק החם" בשילוב עם חיזוק ביטחון העצמי, וכל זה מתובל בהדרכה לתפקוד ותרגול עצמי.

בפעם הבאה כשהגיעה פיזיותרפיסטית- התגלה לעיניה אדם מחייך, יושב על הספה ומספר בהתלהבות וגאוה שכבר כמה ימים הוא הולך, אפילו יצא מהבית, ומתרגל יומיום, ללא הרף, ולדבריו- גם משתפר כל הזמן. ובקרוב מתכנן לחזור לשחק כדורגל עם נכדיו.

וכך היה... אחרי שבועיים – האדם הזה החל לצאת עם אשתו למסעדה פעם בשבוע, ללכת חופשי בביתו, הלך לדוג (מאד אהב את זה בעבר)  וזאת הייתה רק התחלה  של מסע עבורו.

פיזיותרפיסטית חשה סיפוק רב.

האם תמיד זה היה עובד- לא! האם תמיד זה היה מסייע כל כך מהר וב"עבודה" כה קצרה- לא ולא!

אך עדיין יש הרבה מטופלים שאנחנו כמטפלים יכולים לסייע להם בטכניקות ובמשפטים פשוטים "לחזור לחיים פעילים" בהתאם למגבלה.

אז כיצד נוכל לסייע לאלו שכן זקוקים להתערבות קצרה, בלי "לנגוס בעבודה של פסיכולוגים"?

קודם כל, תפקידינו כאנשי טיפול- לסייע למטופל, בכל הכלים העומדים לרשותנו, לחזור לתפקוד מיטבי.

כל הכלים- כוללים גם כלים ורבלים,  שפחות הוכשרנו אליהם, ולעתים אנחנו חוששים מהם. אך אנחנו מכירים אותם כבני אדם מאינטראקציות יומיומיות.

אז ראשית, בואו נעשה הפרדה- אין תפקידינו לנתח, לפרש, לאבחן ולרפא את הנפש של מטופלינו.

כן מתפקידינו לטפל באדם כולו, ולא רק בגופו במובן הפיזי. הקושי בהפרדה נובע מהרגלינו לספק פתרונות ולייעץ- אם נוותר על הצורך הזה, נוכל להיות שלמים עם מעורבותנו גם בחלק "ורבלי" של הטיפול- על מנת להוות משענת למטופלנו, לסייע לו להחזיק את הכאב והקושי הכרוכים בהתמודדות, לתת לו תחושה שהוא לא לבד, ואנחנו מלווים אותו במסע הזה. ובנוסף לכך- להוות מנוף לסיגול אורח חיים בריא ופעיל.                   

אנחנו- "משענת ומנוף", ולא פסיכולוגים.

כמובן, שאנחנו דנים כאן ברוב האוכלוסייה הנמצאת בספקטרום הבריא (בפעמון הגאוס) שלא זקוקה למעורבות מקצועית של אנשי בריאות הנפש (ללא נוירוזות, פסיכוזות ושאר הקצוות).

אז מה כן אנחנו יכולים לעשות באופן מעשי על מנת לסייע למטופל שלנו, ביחוד מטופל הסובל מהמחלה הכרונית, "לצאת ממעגל המשבר"?

1.      קודם כל-  לתת לגיטימציה לכאב ולקושי. "זאת תקופה לא פשוטה", "אתה מתמודד עם דברים לא פשוטים", "עברת הרבה עד כה, צר לי על כך" וכדומה. זה לא מפתיע שהמטופל מדוכדך, עצוב וחש חוסר אונים לאור כל מה שהוא עובר.

2.      להפריד בין אדם למחלה שלו- בעיניינו ובעיניו של המטופל. האנשים המתמודדים עם מחלות קשות, כרוניות- חשים עם הזמן אובדן ערך כבני אדם. המחלה הופכת לכל העולם שלהם- כאילו הופכת לזהות שניה. והם חווים ירידה בהערכה העצמית.  "אתה אדם חזק" "כן, מה זה חזק, הייתי פעם חזק", "פעם כשהייתי בן אדם", "מתי אוכל שוב לתפקד כבן אדם"- כל האמירות האלו מביעות תסכול ואכזבה מעצמם, ועוד יותר- מגופם "שבגד בהם". אנשים אלו מרגישים שאיבדו את החוזקות שלהם, את כל הכוחות שפעם אפיינו אותם כאדם. המחלה כאילו ביטלה את כל מה שהיה לפניה. עלינו לדבר איתם במשפטים ישירים- שגם אחרי שחלו הם אותם בני אדם, שווים, ובעלי ערך, עם אותם תכונות וקווי אופי, רק כעת יותר קשה להם לתפקד. המחלה היא חלק מאותו אדם, אך היא לא כל מה שיש לאדם. וברור, שגם עלינו (אפילו במחשבותינו) להתייחס אל אותו מטופל כאדם בשם, ולא כמחלת X.


3.      לחבר את האדם אל הישגים, הצלחות, נקודות אור וחוזקות שלו. למשל להתעניין במקצוע בו עסק בעבר ולהעצים, אפילו באופן פשטני וכוללני, את התכונות שאפיינו את האדם בעבר. "היית מנהל? בטוח יש לך יכולת לקיחת אחריות ומשימתיות. לא, זה לא נעלם אחרי שחלית", "היית נגר? אתה בטח רגיל להתאמץ למען המטרה", "עבדת בבית וגידלת X ילדים? בטוח את יודעת לרתום, להניע ולעודד מוטיבציה" וכדומה.

4.      להגדיר את התקופה הקשה כמשהו זמני. "זה קשה, אך זאת תקופה, זה חולף ונהיה קל יותר. הגוף מתארגן, מסתדר, מחלים עד כמה שניתן, במיוחד אם נפעל למען זה יחד- בתרגול" וכדומה.  זה עובד טוב גם בחולים שיקומיים- אחרי שברים, ניתוחים. לרוב כל מה שהם רוצים לשמוע- שזה נהיה קל יותר עם הזמן. וזה נכון תמיד- הרי הזמן עושה את שלו...
"אתה נמצא כעת בתקופה לא פשוטה, שדורשת גיוס משאבים, פיזיים ונפשיים, בוא, תמצא את כל הכוחות שלך מהעבר (ניתן להשתמש בדוגמאות שאדם מביא "כמו פעם שסיפרת שישבת בכלא בסוריה" וכדומה), ונעשה מאמצים, ונתקדם יחד לאט לאט, יהיה קל יותר עם הזמן."

5.      להעביר את האחריות, את השליטה (בעדינות) אל האדם עצמו. ככל שאדם ישקיע מאמצים, לפי יכולתו, המאמצים יניבו פירות וסיפוק. (ושוב להדגיש- שאנחנו לצדו, נתמוך, נדריך, נלווה...)

6.      לרתום את המשפחה/הסביבה הקרובה לעידוד, הכלה והנעה (רצוי גם לתת לגיטימציה לקושי ולרגשות שלהם) "זאת תקופה לא פשוטה עבור כולכם, אתם משקיעים מאמצים,....", "תמיכתם חיונית לאדם, כדי שיראה "אור" ושהוא לא לבד" וכדומה. וגם להם לציין- "שזאת תקופה זמנית". גם הם מכירים היטב את החוזקות והצלחות של האדם- יכלו לסייע לו לגייס אותן.

7.      עלינו לנהוג בתקיפות אדיבה- מצד אחד להיות סמכותיים, מצד שני- "מחבקים" ומכילים. זאת אומרת- מצד אחד להניע לעשייה פעילה ופרואקטיבית, מצד שני לתת תקווה שעם הזמן יהיה יותר קל (להדגיש לו מפעם לפעם את ההצלחות שאנחנו רואים. "זוכר שזה היה קשה בעבר לעשות, כעת אתה עושה באופן עצמאי". אני חושבת שאפילו כדאי לצלם את המטופל הולך או קם בתחילת הטיפולים ולאחר זמן מה לראות את זה ביחד- זה מאד מעודד ומחזק. טרם עשיתי זאת. נוכחתי לראות לא פעם- שלעתים אנחנו כאנשי מקצוע רואים תוצאות והתקדמות אדירה והמטופל שוכח מהיכן החל ולא מעריך את ההצלחה שלו. וחבל- כי זה תורם למוטיבציה להמשיך ולהתמיד, כשרואים תוצאות.

8.      להביע אמון שלנו בכוחות של האדם והגוף שלו.  "אני סומכת עליך..." "אני בטוחה ש.."

9.      לציין שוב ושוב את הממצאים החיוביים שאנחנו רואים כאנשי מקצוע- אומדן מקצועי בראיה חיובית. מה כן מתפקד נהדר, מה כן ישנו ב"ארסנל" הפיזי של המטופל. ורק לאחר מכן- לציין מה טעון שיפור (וכמובן ניתן לשפר בעבודה משותפת).

10.  לחייך ולהכניס קצת הומור- בעל כוחות ריפוי מוכחים. לעודד את האדם לחייך ואולי לצחוק יחד. לעתים הם כמעט ושוכחים איך עושים זאת. לספר בדיחה, לבקש ממנו להיזכר במשהו מצחיק וכדומה. אני הרבה פעמים מבקשת לבצע תרגיל "לחייך לעצמך במראה 5 פעמים ביום"...  זה תמיד מתקבל בחיוך.


11.  לסייע למטופל לראות "פרופורציות". מה כן קיים – גם אם זה בפן אחר של חייו, למשל- משפחתי. "תראה איזה ילדים נהדרים גידלת, איך תומכים בך ומאמינים ביכולתך"

12.  לסייע לראות "אוניברסליות". "זה משהו מאד נפוץ", "זה קורה הרבה" וכדומה.


13.  לבצע תיאום ציפיות יסודי. לשוחח בפירוש לאן מטופל מצפה להגיע בתום תהליך טיפולי, ולהביע את הדעה שלנו – לאן נראה לנו נוכל "לחתור" יחד. יחד להגדיר תפקידים ברורים- מה חלק של כל אחד בתהליך הטיפולי, ומה תחום האחריות.

14.  בסיום כל טיפול- להגדיר יחד משימה שבועית קטנה, ברורה ומוגדרת שאדם מוכן לקחת על עצמו, על מנת להתקדם. על מנת ליצור הצלחות.

15.  לשאוף לפונקציה-  לדבר עם המטופל מה אותו תפקוד יאפשר לאדם לעשות ולהרגיש, שהוא לא יכול כעת. ניתן גם להיזכר יחד בתחביבים, תפקודים שפעם העניקו הנאה וסיפוק.  ולבדוק האם יכולים להיות מטרה תפקודית.


16.  לעודד יציאה מחוץ לבית, שהייה בקרבת האנשים ה"מעניקים" למטופל כוחות ומעודדים אותו.


ניתן להמשיך עוד ועוד, אך נסתפק בזה בשלב הנוכחי. 
כמובן- לא כל סעיף צריך לבוא לידי ביטוי בטיפול, וכמובן - לא בסדר הזה. 
בהצלחה!


"אנשים ישכחו מה אמרת , אנשים ישכחו מה עשית , אך אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש..." ציטוט


 לפרטים על סדנאות למניעת שחיקה מקצועית לאנשי טיפול אנא צרו קשר