מרי קסלר לופו - משחיקה לתשוקה מקצועית לאנשי טיפול
"אנו מפתחים את עצמינו על מנת לעזור אחרים, אך אנו גם עוזרים לאחרים על מנת לפתח את עצמינו"                                                                                                                    Pema Chodro
"אנו מפתחים את עצמינו על מנת לעזור אחרים, אך אנו גם עוזרים לאחרים על מנת לפתח את עצמינו"                                                   Pema Chodro
אחד הגורמים הבסיסיים המשפיעים על "הצלחת" הטיפול ושביעות רצון שלנו כמטפלים, היא יכולת שלנו ליצור אמון וביטחון במערכת יחסים עם מטופל, וכך להתגייס יחד למסע טיפולי משותף.           הבעת אמפתיה- היא "כלי" נהדר ליצירת תקשורת בטוחה וקרובה בינינו לבין מטופלינו.                     כיצד נוכל להביע אמפתיה כאשר מטופל משתף אותנו בקושי וכאב?




רובנו מכירים את הסיטואציה :

אנחנו "שרויים" במקום חשוך, ופתאום מישהו נכנס למרחב ומדליק אור, בלי התראה מוקדמת.
תנסו להיזכר בתחושה פיזית באותו רגע- נשימה נעצרת לרגע, כאב חזק בעיניים, עד כדי כך שאתם עוצמים אותן בחוזקה, ואולי אפילו מסתירים עם היד. פנים מתכווצות, כתפיים עולות לכיוון אוזניים, כל גופנו מתכווץ, ייתכן ומופיעה גם צמרמורת בגב. כעת – דמיינו תחושה רגשית של מין "הלם", כאילו "תלשו" אותנו מהמקום שלנו/פלשו אל מרחבנו ללא הזמנה. ומחשבות מתפרצות: "מה קורה כאן? למה ככה?"

לצורך ההדגמה- הדלקת אור במקרה הזה- זאת לא התנהגות אמפתית!
למה הכוונה?

לא נגדיר כאן מה זאת אמפתיה במילים לוגיות, בסגנון וויקיפדיה, אלא נשתמש בדרכים עוקפי היגיון, במטפורה ארכיטיפית של חושך, כתיאור מצב בו נמצא האדם שחווה קושי וכאב מסוימים, ובמטפורה של אור- כרגשות יותר נעימים ושמחים, שאנחנו כאנשי מקצוע טיפולי רוצים לעודד במטופל שלנו.
חשוב להדגיש כאן מילים : חוויה ומצב.
כשאנחנו פוגשים מטופל שמשתף אותנו בקושי וכאב שלו- לא מדובר כאן במצב של היגיון בלבד, אלא על תחושות מסוימות שמתבטאות בכל רבדים של חוויה אנושית: רגש, חשיבה, חושים וגוף פיזי.
"כאן ועכשיו" מטופל חווה את מה שהוא חולק אתנו בכל "רמ"ח אבריו.

נמשיך עם דוגמא עם חושך ואור, ונדמיין אדם שיושב כעת בבור חשוך ואנחנו מגיעים אליו ומאד רוצים לעודד, לחזק ולהיות אופטימיים, בסגנון "הכל בסדר! יהיה בסדר! אתה חזק! אתה תתגבר! כולם עוברים את זה!" – זאת לא תגובה אמפתית. אלא אופטימיות שכעת לא במקום מבחינת החוויה של האדם (כן, קשה לקבל את זה, אך גם אופטימיות לא תמיד "הולמת" )
מטופל במבנה החוויה שלו כעת נמצא ב"חושך", וזה בכלל לא רלוונטי כעת האם זה טוב או רע לו, זה המצב הנתון ב"כאן ועכשיו" שלו. כעת חשוך! ועבור מטופל זאת עבודה!

ופתאום "אור חזק בעיניים" שאנחנו הדלקנו! למי זה נעים? גם אם רציתם את הטוב ביותר עבור המטופל, ולא התכוונתם לגרום ל"הלם" ולאותה התכווצות גופנית וקושי חושי לשאת את האור, זה מה שקורה באופן טבעי, כשמדליקים אור במרחב חשוך, בלי הכנה מוקדמת לכך.

מטרתה של אמפתיה- לשקף למטופל חוויה רגשית, ולא הסבר רציונלי (גם אם מאד אופטימי!)
וכל משפטי עידוד פונים אל היגיון של האדם. זה לא יכול לסייע בדיוק ברגע הנתון הזה של החושך, אלא להיפך, לגרום לתחושת חוסר הבנה, חוסר קבלה, חוסר הרגשה של המצב בו נמצא כעת האדם.


כדאי לסייע להתמודד עם קונפליקט פנימי שלנו עם הרעיון הזה, נדגיש שוב,  זה שווה ערך ל"להגיע  לחדר של אדם ב"חושך" ובפתאומיות, על דעת עצמינו , להדליק אור בפניו".

הדרך היחידה לגרום למטופל תחושה שאנחנו "מרגישים" את המצב בו הוא נמצא כעת, היא לשקף את העובדות. 
במקרה שלנו: "כן, חשוך פה. לא קל להיות במצב הזה".
במקרים אמתיים- בהתאם לשיתוף של המטופל, זה יכול להיות "זה נשמע קשה, מה שאתה מספר", "זה נשמע לא נוח", "זאת נראית חוויה לא פשוטה, לא קלה". בלי לנסות ליפות את המצב, בדיוק במילים של המטופל.  וכמובן- בלי להניע לפעולה ולהיכנס למצב של פתרונות או משימות. "להתחבר" אל החוויה שלו של "חושך", ולתת לה מקום, לגיטימציה. כי זה מה יש כעת.

בהמשך, כשניתן למטופל תחושה שאנחנו חשים את המקום שהוא נמצא בו כעת וזה מאד "לגיטימי" לחוש מה שהוא חש, הוא יתפנה להתקדם הלאה אתנו.

תזכרו במקרים, כשאתם מרגישים לא טוב, ורוצים רק לשתף בקושי, בלי שיחפשו לכם פתרונות, עידודים ויועצים. והאנשים מתחילים "להציל" אתכם בדיוק בכל אלה. איזה זעם זה יכול לעורר... "רגע, תנו לי להרגיש מה שאני מרגיש, וגם
לדעת שזה "נורמלי" לחוש את זה".

אז מה כן כדאי לעשות כשמטופל משתף בקושי או בהרגשה רעה:

- הביעו "אחדות", אני כאן אתך (זכרו שהמטופל ב"חושך" ולא ממש רואה אותנו)

- שקפו שאתם רואים, שומעים ומרגישים את המצב והקושי "אני רואה ש"חשוך" לך כאן"

- אל תרחמו ואל תתנו יחס כמו אל "מסכן". אנשים מרגישים את זה. המטופל לא "מסכן", הוא חווה כעת קושי (זה קורה לכל אחד מאתנו, בתדירות לא מעטה)

- תתקדמו בקצב של המטופל בהתאם לצורך חוויתי שלו. אחרי ששיקפתם ונתתם תחושה שאתם יחד אתו, תוכלו לשאול "מה תרצה לעשות כעת?", "לאן תרצה שנמשיך יחד מכאן?" (ולא תתפרצו ל"מרחב רגשי שלו" עם אנרגיות "הפוכות" לשלו, ולא תדליקו לו "פנס" אופטימי בפנים)

- ומאד חשוב, אל תזדהו עם המטופל! על מנת שתשמרו על יכולתכם לטפל וגם על "עצמי" אישי שלכם- אתם לא אמורים לחוש את כל המצב כפי שחש מטופל- בכל רמ"ח אברים. ואם זה קורה, עצרו ותגידו "זה לא אני, זה שלו". אתם אמורים לחוש את המצב ברובד הגיוני ושכלתני. כי אם תזדהו- לא תוכלו להמשיך לאורך זמן בלי לפגוע בעצמכם, וגם באמת פחות תוכלו לסייע לאחר.

אז, האם "אור" תמיד טוב לנו? לא בהכרח! כדאי שנוכל "לחוות" את האור, לעתים עלינו לקבל קודם את "היותנו" בחושך!

נ.ב. כמובן, שכל מה שנכתב כאן- נכון גם למערכות יחסים אחרות שלנו, מעבר לתפקדנו הטיפולי


בהצלחה בטיפול באמפתיה ובכבוד, תוך שמירה על עצמנו


למידע על סדנאות ופגישת ייעוץ בנושאים "טיפוח זהות מקצועית כמטפל", "ניהול עצמי יעיל כמטפל"- אנא צרו קשר